המחזה “אורזי מזוודות”[i] מאת חנוך לוין, שהועלה בשנת 1983, עסק בישראל של שנות ה-60. ברצונם של הנמצאים “כאן” להיות “שם” באיזו ארץ אחרת. המחזה נחשב אוונגרדי לזמנו, סגר פער דורות בין העידן החלוצי – יישום אידאולוגיית הציונות הלאומית וההתיישבות בארץ – לבין העידן של הישראלי הבורגני-מודרני המשתוקק לנגוס ב”תפוח הגדול”, או לפחות באיזו בננה, במקום אחר. בשנת 2022 במרחק העשורים שחלפו גם המרחק בין ה”כאן” ל”שם” התקצר, אפשרויות השינוע והמיקום התגמשו, והאנשים עודם חולמים על איזה חוץ לארץ שיממש אפשרות להצלחה, לבריחה, להתחלה מחדש או פשוט לכך ש”הייאוש ייעשה יותר נוח”. פניתי לתשעה צלמים וצייר אחד, ישראלים המתגוררים בחו”ל או שהתגוררו בעבר, בבקשה להציג עבודות העוסקות בהיבטים שונים כלפי המקום, הסביבה, הלאום, הזהות והגעגוע הביתה.
אורלי זיילר (ישראל, לונדון, אוסטריה) מוקסמת משחזור התמונה הבלתי מבוימת של רגע מסוים מהעבר אל הכאן ועכשיו. בתערוכה היא מציגה שני צמדים מתוך הסדרה The Time Elapsed Between Two Frames העוסקת בהתחקותה אחר הדמיון הפיזי בין דורות שונים בפערי זמן, כשהיא מעלה שאלות של זהות ושוני על רקע משפחתי. בתהליך הצילום היא מבקשת מהמצולם להיות נוכח למספר רגעים בעבר ולהתחבר למהות הדמות. כך למשל, בעבודה “45 שנים” מוצג תצלום של האם רנטה הרולד, 1973, הישובה על ספת סלון ירוקה בביתה שבאוסטריה. בתצלום הסמוך לו, מופיעה בתה ברברה הרולד, 2018, הממוקמת באותו מקום ובתפאורה נלוות כשהיא במנח זהה. הצילום צולם במצלמת פולארויד המעניקה “ניחוח” נוסטלגי מן העבר. זיילר מובילה את הצופה והופכת אותו לשותף פעיל לאיתור ההבדלים בין תמונת העבר לתמונה העכשווית.
פוסטר בו מופיעה כנסיית ניקולאי בלייפציג שבברלין, שימש את האמן גידי גילעם (ברלין) כמצע וכרדי מייד בו זמנית להצגת דיוקנו העצמי. עבודה זו בטכניקה מעורבת, המכונה: Dollar Eyes ,2011, מוצגת לצד דיוקנו הנוסף מאותן שנים, בהן עסק בחקירת זהותו, הכוחות המניעים לפעולה, גבולותיו הפיזיים והדמיוניים, כמו גם בהקשר לעשייתו האמנותית ולמרחביה הקונקרטיים. גילעם, אמן, צייר ומעצב, החל את דרכו האמנותית כצייר גרפיטי. קירות הרחוב שימשו לו רחבת ביטוי אקספרסיבית מידית. לדבריו: “ב-2011 קבלתי מאספנית גרמניה אוסף של 15 פוסטרים של תערוכות וקונצרטים שהוצגו בגרמניה בשנות התשעים ששימשו לי לסדרת דיוקנאות, כחלק מכניסתי לעולם האמנות המתקיים בתוך כתלי הסטודיו, עד אז ציירתי רק ברחוב”. נדמה כי ניסיונותיו לתחום את תהליך עבודתו בפורמט ובמרחב הקלאסי, קרי הציור שנוצר במסגרת חלל האמן, הינו אדפטציה לציורי הגרפיטי הפרועים המתקיימים במרחב הציבורי. עבודת הגרפיטי הוכנסה למסגרת המתחם הלגיטימי.
דניאל רולידר (ישראל, בריסל, ניו יורק), מציג תצלום הממזג תרבויות מזרח ומערב, בדמות לוחם נינג’יטסו (אמנות לחימה יפנית) הניצב על כיפת קבר שייח אבריק. הצלם יליד קרית טבעון, במהלך השנים התגורר בבריסל וניו יורק, במסגרת שהותו צילם עבור ה”ניו יורק טיימס”, Stern, ESPN ועוד. רולידר, צלם תיעודי ואמן חזותי החוקר בעבודותיו נושאים סביבתיים וחברתיים, דוגמת: תיעוד קהילת מבקשי המקלט האריתראים בחיפה, ותיעוד עובדי החקלאות בלנזרוטה, האי הצפון-מזרחי שבאיים הקנרים.
בפרויקט VILLE/MER (בית/עיר) של יוליה גת (פריז), עוסקת הצלמת בערי נמל והקשר ההדדי, הייחודי והחזותי ביניהן. ספינות המסחר, הדייגים, התיירים, הרוחצים בחוף – כאטריבוטים זהים כמעט, המופיעים בערי נמל שונות – מעידים על הקשר שבין העירוני לטבע. לדבריה: “משטחי הכחול העצומים מרחיבים את הלב ומבטאים עבורי תחושת הבית, נוכחותם מהווה היבט חיוני בסביבת מגוריי המשתנה: תל אביב, מרסיי, רוטרדם”.
מערך עבודותיה של לני דותן (לונדון) עוסק בשבירת מוסכמות חברתיות ופוליטיות הנשענות על ״חוזים חזותיים״[ii] איקוניים אודות דמות האישה. דותן שואפת למקם מחדש נשים ואימהות כאמתיות ולא כאידיאליות ובכך לאפשר שיח חדש החורג מגבולות דתיים וגיאוגרפיים. התצלום Nordic Eve הינו חלק מפרויקט תלוי מקום (Site specific) הנוצר על ידה בביקורה בנורבגיה, לשם הוזמנה ב-2017. בהשראת איתני הטבע כותבת דותן אגדה, המדמה באופייה למיתוס פרהיסטורי מקומי, אודות “חווה הנורבגית” – האישה הראשונה הנולדת בים כשבהגעתה לחוף ממקמת עצמה בין סלעים בהרמוניה עם הטבע, ללא מודל לחיקוי או ציפייה אודות תפקידה. באחד הימים חודר גרגיר מאבק סלע לגופה ומפרה אותה, היא משתנה והופכת לסלע, ואט אט נדחק מגופה סלע נוסף וכך נוצרים שניים. שני אובייקטים ראשוניים אידיאליים – אמא ובן. הקשר ביניהם הופך למורכב עד כי נוצר סדק המותיר אותם פגיעים וערומים זה מול זה. לא עוד אובייקטים אידיאליים, אלא שניים העומדים בפני חוסר שלמות, לידה, מוות וכל מה שביניהם. דותן מתערבת בסיפור האגדה, היא מגיעה למקום, פושטת בגדיה, מתחברת לטבע ולאנרגיית הסלע ומצלמת עצמה ניצבת ערומה בקור המקפיא. דותן יוצרת אינטרפרטציה חדשה לסיפור התנכ”י של אדם וחווה אודות אישה חדשה שלא זקוקה לגבר, אלא אישה הבונה את האימהות שלה מהסלע.
עבודת הווידאו הטורדנית של נדב הימן (לוס אנג’לס) as.phyx.i.a.tion עוסקת בקיומנו האקזיסטנציאליסטי. באמצעות הריקוד והאמנות לוכד הימן את המאבק בבדידות. בניסיון ליצור מגע אל החוץ מסתברת תנועת הפרט כמאבק סיזיפי. העבודה מלווה בסאונד רפטטיבי מתכתי הלוכד את נפשנו אל תוך חוסר מוצא אוניברסלי. העבודה נוצרה בשיתוף פעולה עםStudio 1750 (דרום קוריאה) ו-S.A.C. מעבדת אמנות (תאילנד).
החיים בתנועתם הבלתי פוסקת, והאדם הסובב ונע בין תחנות ואנשים בדרך. הצלם ניר אריאלי (ניו יורק) לוכד את תחושת הארעיות בתצלום “הרקדן המוזהב” סביבו “מריחות”, אזכורים של רקדנים בתנועה. אין מיקוד על הקפאת תנועה וירטואוזית נוקשה של הגוף אלא השריה אבסטרקטית כמו החיים עצמם, בתנועה מתמשכת. התצלום מתוך סדרה שצולמה עם להקת Cedar Lake Contemporary Ballet שהייתה מלהקות המחול העכשווי החשובות בארה״ב והתמוטטה בפתאומיות ב-2015. לדברי אריאלי: “מעט אחרי צילום התמונה, באופן לא מתוכנן, הפך המפגש המצולם למעין אנדרטה חזותית למוסד שהטביע חותם ונעלם מהנוף התרבותי. הלהקה שהכילה רקדנים מכל העולם, מהגרים שהתקבצו יחד לנוע, מצאו עצמם פתאום ‘חסרי בית’ יצירתי ונאלצו לחפש את מקומם בלהקות אחרות”.
אצל רונה יפמן (תל אביב, ניו יורק) הליצנים יצאו לטיול. כתמיד ביצירתה אין פרשנויות חד משמעיות. המוחלטות העקרה מרגש מוחלפת במשחקי זהויות ומגדר, הומור, כאב, בלבול, אובדן והכרה כי הכל אפשרי מעבר להגדרות חברתיות ותרבותיות מקובלות. את התערובת המשוחררת הזו היא מניחה לנו בתצלום אסתטי המאכלס מקבץ דמויות אקסצנטריות וצבעוניות, ספק ליצנים ספק דמויות שוליים היוצאות לטיול במרחב ירוק. רגע ויזואלי המבטא סיפור אנושי מסועף.
תצלומה זה (Clown line, 2001) מאזכר את “לה סטרדה” (La Strada) של הבימאי פדריקו פליני, סרט משנת 1954 העוסק בעולמם של ליצנית ושרירן, יריעה אנושית, מופשטת ונוגעת ללב.
סדרת Twilight, תצלומי בין הערביים בחופי תל אביב, של הצלם רועי גרינברג (לונדון) מספקת חוויה אסתטית אמורפית שהינה תוצר של צילום אינטואיטיבי שצולם “על הדרך”. זאת בניגוד לגופי עבודותיו המוכרים, דרכם הוא חוקר במחקר ארוך טווח את נופי ישראל הטעונים בנרטיבים היסטוריים, בגבולותיו הגיאוגרפיים וברגשותיו המורכבים של גרינברג עצמו כלפי המקום שהיה ביתו עד שנת 2018. סדרת צילומים זו זיכתה את גרינברג בפרס צלם השנה בתחרות Sony ו”איגוד הצילום העולמי” לשנת 2014. כמו כן מוצג תצלום נוסף שצולם באזור מגוריו ובו מופיע שדה חיטה, התצלום מתכתב עם הציור הידוע The Hay Wain (1821) של הצייר הבריטי ג’ון קונסטבל שנהג לצייר את נופי סביבתו.
שאשא דותן (ניו יורק) עוסקת בזהות ישראלית, בהגירה ובעיקר ב”אהבה מורכבת” למקום[ii]. בעבודת הווידאו I love Germany, דמותה מושתלת בתעודת זהות גרמנית גנרית ולדימוי זה מתלווה קול שירתה ונגינתה במפוחית. דותן שרה ומבטאת את רגשותיה המעורבים כלפי ישראל, מקום הולדתה, וכלפי גרמניה האחראית למות משפחתה בשואה – מקום המעורר כיום מושא געגוע עבורה ועבור צעירים ישראלים רבים.
אוצרת –נורית טל-טנא
……………………………………………………
[i] “אורזי מזוודות”, מאת חנוך לוין. עלילת המחזה מתרחשת בישראל של שנות ה-60. הדמויות חיות בבדידות ועם הזמן מתות או אורזות מזוודה וטסות לחו”ל. מילות השיר “לונדון”, שהולחן ובוצע בידי חוה אלברשטיין ושנכלל בשנת 1989 באלבום הנושא את אותו השם (לונדון), נלקחו מתוך אחת השיחות במחזה.
[ii] תרגום לעברית מתוך THE CONTRACT עבודת הדוקטורט של דותן, 2019.
