Vol.6

Vol.6

PC-Culture
פוליטיקלי קורקט בתרבות

יותר מכל זמן אחר בהיסטוריה של התרבות, אנו נמצאים בנקודה שבה ה-subculture (תת-תרבות) משפיעה על השיח האמנותי ועל האג'נדה בחברה במאה ה-21. אחרי מאות שנים שבהן שוליי החברה התקיימו בשיח היומיומי ללא קול וללא הכרה בזכויותיהם, הוגדרו כ"פריקים", "מוזרים" ו-"מנודים", כיום הם מתקיימים באור וקולם נשמע בזכות אמניות ואמנים שלקחו על עצמם את תפקיד מכווני הזרקורים, המעירים והמאירים של תרבות השוליים ומבשרי שיח ה-PC הציבורי.

מגדר היה ונותר הנושא הבוער והמדובר ביותר של תרבות השוליים. ניתן לייחס את תחילת השינוי לפמיניזם שהחל לראשונה במאה ה-19 באירופה ובעקבות רצונן של נשים לאמץ תפקידים שעד לפני עשורים ספורים יועדו לגברים בלבד; שוטר, כבאי, רופא וכו'. תפקידי מפתח אלה שינו את השיח התרבותי ובעקבותיו הגיע גם שינוי השפה. ככל שהתקדמו הזמנים ולמרות רצונן של נשים לקחת חלק אקטיבי בחברה, במאה ה-20 הן נאלצו לצאת ולהיאבק על שוויון זכויות.

גם בלועזית רווח השינוי בצורת הדיבור וכיום, בעיקר בחברה המערבית, הצטמצמה ההדרה המגדרית וההלימה בין מקצועות מסוימים לפיזיולוגיה לא תלויה עוד במגדר. תפקידים שבעבר היו תלויי מגדר ונשאו סיומת גברית בלבד: fireman או policeman (כבאי, שוטר) נשמעים היום יותר ויותר בהתאמה להקשר: firefighter , policewoman (לוחם/לוחמת אש, שוטרת). בהוליווד למשל, סיומת המגדר אוחדה ועתה שחקניות רבות מגדירות את עצמן כ-actors ולא כ-actresses.

בהיסטוריה התרבותית לקחו על עצמם אמנים להאיר את שוליי החברה, להצביע על המציאות האחרת ודרך אינטרפרטציה אמנותית, לחדד את התבוננות הציבור בכל הנוגע לתקינות הפוליטית. את ראשית השינוי ניתן לייחס להתנהגות החברה במאה ה-19 בצרפת, בתקופה שבה ההיסטוריה האנושית סטטה מעולם ערכים מסורתי שנמשך עוד מימי הרנסנס והחלה את המעבר למודרניזם המוקדם.

אמנים כמו מאנה, טולוז לוטרק וקורבט החלו לצייר עירום נשי בצורה ראיליסטית ונטורליסטית, בשונה מזרם הרומנטיקה ששלט בתחילת המאה. הם עסקו בחשיפת מבנים חברתיים שמרניים וצביעות, והעלו את הביטוי העצמי וההתרשמות כדרך חקירה שבה שאפו להגיע לאמת גבוהה יותר לגבי המציאות. בכך שינו את מטרת העירום האמנותי מסממן לאירוטיקה, פריון ותשוקה למשהו יומיומי – נורמה אנושית וטבעית.

בדהירה למאה ה-21, הקולות הבולטים ביותר בתרבות השוליים הם של קהילת הלהטבפא"ק ובשנים האחרונות בעיקר של הקהילה הטרנסית. קהילות שקופות שנרדפו מאז ומעולם, חיו והתנהלו בעולם ללא שום קול או ייצוג, עד שהאמנות העניקה להן קול וייחוס ושינתה את השיח לחלוטין, עוררה גלים של מודעות ויצרה תהליכים מתמשכים של שינויים בחברה.

כיום, אמנים מתחומים שונים עוסקים בהגדרות רבות המאפיינות את קיומו של שיח ה-;PC זמרים, סופרים ובעיקר קומקאים. באחת מתכניותיו ראיין השדרן לארי קינג את הקומיקאי אנתוני ג'סלניק. הוא נשאל "האם אנחנו (כחברה) יותר מדי תקינים פוליטית?", לכך השיב ג'סלניק: "אני לא חושב. אני מודע לכך שזאת דעה לא פופולרית בין קומיקאים אבל אני מאמין שתקינות פוליטית בארה"ב נעשתה יותר ויותר עוצמתית בעשורים האחרונים ושהמון דברים טובים נוצרו בעקבות זאת. אם מסתכלים על זכויות הקהילה הגאה, על קבלת הטרנסג'נדרים, על קידום שוויון זכויות לכל הגזעים, כל אלה דברים שקרו בזכות התקינות הפוליטית וזה הופך את העבודה שלי לקשה יותר, אבל אני גם לא מעוניין שהעבודה שלי תהיה קלה. כקומיקאי אני רוצה שהיא תהיה קשה, אני רוצה ש’מסלול המכשולים’ יהיה ברמה הגבוהה ביותר וזה הופך הכל לקשה."

בישראל, הנציגה הידועה ביותר לשיח ה-PC היא לא אחרת מחברת הכנסת מרב מיכאלי. בדיבורה מקפידה מיכאלי בלשונה על הפרדה בין זכר לנקבה ולעיתים אף נוטה להתייחס לכלל המגדרים באותה פנייה. לפי תגובות רבות בשיח הציבורי הקפדה זו מעיקה ואף מגוחכת אך בן זוגה של מרב, הפובליציסט והקומיקאי ליאור שליין, חושב אחרת. בראיון עם שליין על בחירתה של הפוליטיקאית להפרדה הלשונית הוא גרס שלכאורה "היא הורסת את השפה" אך בפועל העניין מפריע לחלק מאיתנו רק משום שגברים כגברים מעולם לא נתקלו בבעיה הזאת, ואילו היו פונים אליהם במין שלא שלהם זה היה גורר תגובה חריפה גם מהם.

מקבץ היצירות המגוון המוצג בתערוכה משקף את ההתמודדות של האמניות והאמנים עם נושא התקינות הפוליטית באופן ישיר ולא כבדרך אגב.

בתצלום הרמזור ההומוריסטי של עידו בירן ניתן להבחין בדמות המוכרת של האיש ההולך, דרכה מעלה בירן שאלות העוסקות בפיקוטגרפיה המונית. האם ניתן לייצר פיקטוגרפיה המונית שתהיה PC וכיצד? האם ניתן להציג את הדמות האנושית באופן שלא יהיה פוגעני כלפי אף אינדיבידואל? למעשה, אובייקט הטבע הדומם של בירן מתעד ומנציח יצירה אלמונית של אמנית או אמן אשר באמצעות פעולת "הלבשה" משנים היא או הוא את תפיסת המגדר של הדמות האייקונית ושמים באור הזרקורים את שיח ה-PC.

התבוננות מעמיקה בתצלום עשויה לעורר בצופה שאלות על תחומים כמו פיקטוגרפיה המונית, שבהם התרגלנו לקבל את מקומנו כפי שהגדירה לנו אותו החברה שבה גדלנו. תפיסת "המקום הטבעי" שלנו כגברים, כנשים, כטרנסים, כג'נדרקווירים וכא-בינאריים מתערערת בעקבות המבט ההומוריסטי והפירוש האמנותי ביצירה, ומהדהדת שאל לנו לקחת את מקומנו כמובן מאליו בחברה של היום.

הצלם ניר אריאל תופס בעדשתו דימויים אסתטיים ואציליים מתחום ריקוד הבלט המקצועי ובהם מאיר גם הוא את השיח על מגדר וגזע. אריאלי מציב אישה אפריקאית וגבר לבן זו לצד זה בגבם למצלמה, שניהם חפים מחולצה, עובדה שמקלה על זיהוי צבע עורם. עם זאת, קומפוזיציית הצבתם בתצלום שווה והם תופסים את אותו הנפח בחלל. בתצלומו הנוסף של אריאלי ניתן לטעון לעיסוק בסטטוס הגבר בעולם ריקוד הבלט המקצועי. הסבך המעורפל של הרקדניות והרקדנים מייצר תנועה מתמדת ובמרכזה שתי דמויות גבריות סטטיות בחשיפה מתמשכת, החלטה טכנית המבליטה את הנרטיב הזוגי הגברי בסצנת הריקוד, וזאת לעומת הנרטיב הרומנטי ההטרונורמטיבי הנפוץ בקרב הבלט הקלאסי.

האמנית יעל ברתנא מציגה עבודת אור העוסקת בסימבוליות גברית ונשית ומרפררת לתרבות הברים המחוספסת. רכב המונסטר טראק המצועצע נושא מעליו כיתוב שנקרא כמעט בציניות: I AM A FEMINIST, הכל מואר באור ניאון ורוד. ביצירתה מנטרלת ברתנא את הסימבוליזם המגדרי: המונסטר טראק כסמל גברי כעת בוורוד בוהק, מאבד את הקונוטציה הישירה שלו, והכיתוב באותיות גדולות באנגלית לא משאיר ספק בנוגע לעיסוקה של האמנית בשאלות בוערות על מגדר ופוליטיקה. בגישתה הברוטלית והקיטצ'ית מדברת ברתנא בשפה אייקונית גלובלית ומעבירה את המסר ב"הפוך על הפוך".

לעומת ברתנא, משתמשת הילה כדי בשפה עדינה יותר אך לא פחות נועזת. כדי, העוסקת בעיקר בזירת האופנה הבינלאומית, חוקרת באמנות האישית שלה נושאים הקשורים למגדר ולתפיסות מגדריות. היא מאתגרת את הצופה כשהדמות שבתצלומיה מישירה מבט המשקף בחזרה כל ביקורת שכוונה אליה. פן נוסף של תקינות פוליטית מתבטא בתצלומה Velvet באמצעות ייצוג של תרבות השוליים בעולם המערבי. הדוגמנית האפריקאית ועוברת האורח המוסלמית ברקע מזכירות לצופה את מאבקי המעמדות הנצחיים וכן, מעלות שאלות על לאומיות, צביון ושייכות בתוך תרבות השוליים.

בנוסף לעיסוק במגדר ובגזע, נותנת תערוכה זו במה גם לתקינות הפוליטית שבין אומות. ואיך אפשר אפילו להתחיל לדבר על תקינות פוליטית בלי להתייחס לנושא המזרח-תיכוני הנצחי של ישראל ופלסטין? יצירתה הלוחמנית של נטע דותן "מזרח תיכון חדש דפנסיבי" מעלה בפנינו שאלות על ייצוג של עמים ויחסים בינלאומיים, ומעודדת את הצופים לדיון על תפיסת האחר. המבט המתריס והביקורתי חוזר גם ביצירה זו והפעם משתקף מדימוי הפצצות הקפואות, אשר ברגע האמת מחכות לשיגור שאולי לא יגיע ומותירות אותנו עם תחושת חוסר אונים ועם שאלות מהותיות על זהות, דו-קיום ותקינות פוליטית.

אוצר: דורון בנבנישתי
מפיקה: ענבר דקל

דילוג לתוכן