צרפת, יולי 1830, זמני מהפכה. הצייר אז'ן דלקרואה מצייר את "החירות מובילה את העם" – מריאן, אישה חשופת חזה כאלגוריה לחירות, מניפה את דגל צרפת המייצג התרוממות נפש, מאבק בבית המלוכה ואת מהפכת יולי המפורסמת. כמו בצרפת של המאה ה-19 כך גם בישראל של המאה ה-21, חודש יולי מסתמן כחודש מהפכני במיוחד, שיאה של תקופת המחאות והמאבק של העם בשלטון הנוכחי. פסלו של האמן הישראלי הנודע מנשה קדישמן – "התרוממות", משמו גם נגזר שם התערוכה, נותן השראה נצחית ומסמל את רוח המאבק הנושבת בגב האומה. מעל הכל הפך הפסל לסמל של העיר הלבנה, לסיפור התרוממותה של תל אביב הצעירה לכדי עיר המובילה את העם בתחומי תרבות ואמנות, ולחגיגת נסיקתה של הרוח האנושית אל על למרות איתני הטבע המאיימים להפילה. בזמנים אלו אין כנראה נושא מתאים או אייקוני יותר מהתרוממות כדי לתאר את המתחולל במדינתנו. אזרחים המזדהים עם המחנה הדמוקרטי-ליברלי יוצאים לרחובות בעודם מנופפים דגלי ישראל וזועקים לשימור הדמוקרטיה ולהחלמתו של מערך החוויה הליברלית בישראל.
בדומה לנושאת הדגל של דלקרואה, נושאת הדגל של איתן ויתקון גם היא עמוד תווך ליצירה העוסקת במאבק ובעיקר בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית. שם היצירה מתאר זאת בדיוק רב: ״החזית הוורודה מצטרפת למאבק״. הדגלים משמשים את המפגינים כמעין נשק שאותו הם נושאים בגאווה ברחבי תל אביב. הצבע הוורוד אינו צבע המאפיין לוחמנות אלא תקווה, אהבה, אופטימיות וכן, גם נשיות. בסגנון צילומו הייחודי מתעד ויתקון תנועה בחשיפה ארוכה, סצנות מחאה של פעולות רגעיות המתאחדות לכדי דימוי אחד רוטט. מצידו השני של המתרס מייצר ויתקון חזית עגומה ושותקת בתצלום השפחות בכנסיה. הנשים לובשות אדרת אדומה ומצנפת לבנה תקופתית (התלבושת המפורסמת מסדרת הטלוויזיה ״סיפורה של שפחה״ המבוססת על ספרה של מרגרט אטווד), גבן לצופה וראשיהן מורכנים, כייצוג לדיכוי האישה הנצחי בשלטון הפטריאכלי. מיקומן בכנסיה מחדד את המציאות הדיסטופית המאיימת של הדיכוי הדתי בחברה החילונית ושל המין הנשי.
הסנוניות של דניאל פישר קולעות בתמימותן. כאלגוריה לחופש חמקמק הן מתעופפות להן אל על ודי במבט חטוף כדי לפתח כמיהה לזוג כנפיים שישאו אותנו למקום טוב יותר. בשלט האלקטרוני שלה רץ הביטוי המוכר ״יהיה בסדר״, עליו מסבירה פישר שזהו למעשה שיר ערש לישראלים העוברים ושבים, לתקועים בפקקים ואף לנמלטים מאסון שאולי יבוא על ראשם. המשפט הפך כה שגור, חבוט ונדוש בחברה הישראלית והיום הוא משתמע בעיקר כמשיכת כתפיים אך עשוי גם להיתפס כרעש לבן הבא להשקיט את הילד הפנימי שבנו.
איציק בדש לכד בעדשתו את השחקנית המנוחה רונית אלקבץ. דמותה של אלקבץ מוצגת כאלילה שנתפסה בידי רבים כיוצרת עדינה ואמנותית, אך בתפקידיה הרבים בקולנוע התמודדה אלקבץ לא אחת עם השד התרבותי-עדתי, לא פסחה על ביקורת והשמיעה דעותיה בפומבי. ביניהן התנגדה לנושא שעודנו בוער בעוצמה: שליטתו של בית המשפט הרבני גם על אזרחים חילוניים. התיאטרליות הכבדה שבתצלום מייצגת את תחום אומנויות הבמה וטכניקת הפולרואיד המהירה נוגעת בתחום הצילום העכשווי, הן התיאטרליות והן האיכות הייחודית שבמצלמת הפולארויד משיקות לרוח היצירה הישראלית.
בעבודותיה של אומניה סבאח חוזר על עצמו הדימוי האופטימי של החמנית. סבאח מספרת שהחזרה על דימוי הפרח השמשי והרישום באמצעות הקווים המסתלסלים עוזרים לה לתרגל התמקדות בראייה חיובית ובמציאת הרמוניה פנימית. החזרתיות הוויזואלית דורשת מסבאח התמדה ועקביות ועצם כך גם מפתחת בה את אותן התכונות. רישומי הפחם שלה הופכים לעיניים הבוהות אל תוך נשמתנו, מהפנטות אותנו להמשיך לבהות בהן ואולי אף לשקוע למצב מדיטטיבי. בעוד שרישומי החמניות מעניקים אשליה של עומק, פסל החמנית בוקע בפועל מן הקיר במעין התפרצות מתכתית, סלסול הקווים המהפנט מתממש ומשלים את החוויה החזותית ואת סיפור הטרנספורמציה הפנימי של הצופה.
עגילי המחאה של רקפת כנען הם חלק מפרויקט 'יומן עגילים' שהחלה בשנת 2020. העגילים נוצרו לפי הקשר של סיטואציות, תחושות שונות וכתגובה אישית למחאות נגד ראה"מ נתניהו. עגיל הליצן שייך לסדרת ענן שחור ונוצר כמחווה לאחד המפגינים שנהג להפגין בתחפושת ליצן. סדרת דגלי המחאה נולדה במסגרת המחאה העכשווית (2023) ובה משמשים העגילים כתחליף לנשיאת דגל במהלך ההפגנות. הסדרה התרחבה והתפתחה לדגלים נוספים עם אימרה אישית והצהרות כמו: ׳אנרכיסטית׳, ׳ערה׳ ועוד.
ויתקון, פישר, בדש, סבאח וכנען הם חלק מ-15 אמניות ואמנים המציגים בתערוכה זו ציורים, רישומים, צילומים, פסלים, שלט אחד ותכשיטי מחאה: יצירות שאוחדו לאסופת קול של התרוממות הנפש והרוח כהדהוד של אחת המחאות הגדולות בהיסטוריה של מדינת ישראל. יחד הם מעלים אמירה כי ערכים של אחדות, חופש וזכויות בסיסיות אינם עוד עניין של מה בכך והם דוחפים את המוחים לצאת לרחובות על מנת להבטיח עתיד אישי, חברתי ופוליטי טוב יותר למען עצמם ולאהוביהם.
