חזיון לילה בחדר 309
בבוקר אפריל אחד
התערוכה השנייה במספרה בגלריה מציגה שתי תערוכות יחיד של אמניות מתחום הצילום והמיצב בחללים נפרדים במתחם אסמבלאז': "חיזיון לילה בחדר 309" ו-"בבוקר אפריל אחד".
שתי התערוכות, כל אחת בדרכה שלה, עוסקות בסיפור על חלום – מפגש פנימי ופנטסטי אשר מונגש לצופה דרך מדיומים של צילום ומיצב תלוי מקום הכוללים בין היתר עבודות וידאו ושמע.
הלכי הרוח של אסמבלאז' והמבנה בו שוכן מלון הבוטיק בבניין מתחילת המאה הקודמת (מראשית ימיה של העיר תל אביב) אשר שופץ ושומר בהתאם לכללי שימור מחמיר, טומנים תקופות ואירועים בקרבם אשר מתגלים בחלל גרמי המדרגות והמסדרונות.
החצר האחורית השקטה, בית הקפה הפונה לרחוב, שבשעות הערב מעמעם אורות והופך ל בר אינטימי, והתקופה הנוכחית, כמו מתייצבים אחד לצד השנייה, לעיתים אחד כנגד השנייה, ומשתקפים ברעיון המוביל את שתי התערוכות – סיפור על חלום –
כל אחת מהאמניות, מגישה סיפור של חלום, אשר מוגש לצופה כמפגש חוויתי, פנימי, ספק מדומיין, ספק קיים.
דרך מפגש עם התערוכות אשר חושבות את המקום המכיל אותן, האפשרות מוצעת וניתנת בידי המבקר; להיכנס לנבחי הנפש, עם עצמו, ועם התכנים. לחוות תחושת חופש, להתמסר, לתפוס את הרגע, ללכת לאיבוד ואולי אף למצוא עוגן.
עירית תמרי מגישה את "חזיון לילה בחדר 309" אשר מוצג במעלה ובמורד גרמי מדרגות אסמבלאז'.
זהו סיפור על חלום שנתקע בחדר מלון ואינו יכול להשתחרר ממנו. כל אורח המתאכסן בחדר חולם את החלום ובלכתו, החלום נשאר וממתין לאורח הבא.
בביקורה הראשון של תמרי באסמבלאז', היא נזכרה בסיפור הזה שפעם רצתה לכתוב אך מעולם לא עלה על הדף. הסיפור טרם נכתב ואין לדעת אם יכתב, אך הזיכרון החזק היווה את הפתח לדרור ומחשבות, איזה סוג חלום וכיצד הוא היה משפיע על החולמים ואיזהו החדר…
בתהליך עבודתה, מתייחסת תמרי לחלל כחומר גלם. היא מזמינה את המבקרים פנימה, לעלות ולרדת את הקומות, להיכנס פנימה אל הבזקי חלום כמו דרך פרקי הסיפור שלא נכתב ומוצא את מקומו במקום התרחשותו.
הצבת התערוכה בפרישה מרווחת שונה מההיכרות שלנו עם תערוכות קודמות של האמנית.
תמרי שמה זרקור על רגעים וסצינות אשר מוסגרו בתוך תיבות, מגלה את שבתוך הסיפור ומנסה לתפוס את הרגע המכונן, נקודות המפנה בסיפור החלום.
הצופה כמו "נזרק" לתוך רגע עמוס, לפעמים מעיק, לעיתים עם הומור, להעברת "תחושתו" של החלום התקוע שמוצא שחרור רק אצל החולמים אותו – המבקרים. מיקומו, מדומיין כמוהו, חדר 309 מתפרש על פני גרמי המדרגות והינו סך הדימויים המתאגדים לכדי מהותו.
בה בעת, ההצבה של הרגעים האלה ניתנת לצופה כסוג של אתנחתא ביניהם. מפתן למחשבה על הרגע או לחילופין, דרך יציאה לפני כניסה נוספת.
תחושת הקושי במעלה מתרככת כאשר פוגשים את הרגעים בסוף גרם המדרגות האחרון.
בירידה מטה, המבט השני קל יותר, שונה. כמו טיול בתוך מצב התודעה של החלום המתפכח. עם זיכרון הדימויים כמו סצנות שנצפו/נחוו כבר או פרקי ספר שנקרא פעם שניה. הצעה ל דה ז'ה וו.
בגרם המדרגות השלישי, מוצבת מראה בה הצופה משתקף במעברו, מביט בעצמו וחווה השתקפות של ה"פרקים" המוצבים בגרמי המדרגות שממול.
בתהליך העבודה על התערוכה, היא צילמה את חדרי המלון במצבים שונים, חלקם לאחר עזיבת אורחים, לפני ניקיון וסידור, חלקם במהלך עבודת החדרניות וחלקם נקיים ומסודרים, ממתינים לאורח הבא.
אל צילומים אלה הצטרפו צילומים נוספים מתוך ארכיון צילומים שלה מהשנים האחרונות, דימויים שצילמה בארץ ובחו״ל המשלימים את הנושאים המתגלים מהחלום
תמרי מצלמת ומשתמשת בצילומים המודפסים כחומר על ידי גזירתם ובנייתם מחדש.
הצופה נמצא במקום באופן פיזי ובה בעת, צופה בהשתנותו, דרך הצילומים המטופלים של תיעוד המקום וההתערבות האמנותית בו. קולאז', נגזרות וקיפולים, יוצרים דימוי חדש שמרשה אפשרות והיתכנות אחרת של הדימוי.
עירית תמרי
2021
חזיון לילה בחדר 309
תערוכת יחיד
קולאז,' צילומי תלת מימדי מסגרות תיבת עץ עם זכוכית
מידות 37x37x12
_______
סטופמושן וידאו 00:01:22 דקות
אוצרת – עלוית שרביט
לרשימת העבודות המלאה
למידע נוסף לגבי העבודות המשתתפות בתערוכה ולמחירים אנא צרו קשר במייל הגלריה:
[email protected]"
אלינור מילצ'ן יצרה עבודת אינסטליישן (מיצב) "בבוקר אפריל אחד…", בחלל הממוקם בקצה החצר של מתחם אסמבלאז'.
מגרמי המדרגות, המעבר דרך החצר השקטה, שהינה בעצמה מקום מפגש בתחומי אסמבלאז', משמש כמו חלק מסיפור המסגרת העוטף את שתי התערוכות.
מילצ'ן מגישה לנו מיצב אשר תוכנן במיוחד לחלל הביתן שעמד ריק עד כה, כמו בהמתנה להכלה. בהשראת הסיפור הקצר של הרוקי מורקמי, "על לראות 100% בחורה מושלמת בבוקר אפריל יפיפה אחד", היא מגישה לנו בדרכה החזותית סיפור של חלום על מאוויים לאינטימיות ויופי והשאלות העולות לגבי מה אם קיימת אפשרות להתקיימות ובאם לא נחלוף על פני האפשרות מבלי משים לקיומה. האם לא ינופץ רעיון בהתקיימותו והאם כדאי אולי להשאיר דברים בגדר אפשרות …
היא שמה זרקור על הרגשי, העדין והשביר שחלום על מפגש ואפשרות מקיים בעצם היותו. היא מפרקת את הסיפור ומדגישה את המשפטים של המאויים ומעלה את השאלה שבסיפור – האם המדומיין הרגשי שהיה רוצה שיהפוך למציאות, עדיף שישאר כחלום…?
זהו סיפור של חלום על זוגיות, יחסים, מבטים ומחשבות על… המעלה לתודעה שאלות הנותרות ללא תשובה חד משמעית.
במייצב הזה מילצ'ן עושה שימוש בצילום ובפני השטח כאחד, כמו את הסיפור של מורקמי, היא בונה ומפרקת את הדימוי, את החומר, ואת המרחב של החלל וסביבתו.
בחירת המשטחים משלימה את הדימוי המודפס עליהם. מחשבת הצילום והפיזי משמשים אותה כחומר ביד היוצר, החשיבה על ההצבה בחלל, שימוש בו ב"עימוד של "דוקים" כמו במשחק מיקדו להעברת רעיון האפשרויות והמכשולים שבדרך, תליה ספק מרחפת, רמז לדמות ומבט והשתקפויות בחומר, מאפשרות לצופה להיות כחלק בתוך העבודה וגם כמכשול בה.
מילצ'ן מכניסה את נקודת המבט של הצופה לחדר של שבירים, חתיכות ונתיבי סיכוי מסובכים המעסיקים את עובר האורח לחקור את הרגע השברירי הזה של האפשרי.
הבחירה האם להיכנס ולקחת חלק בתוך המיצב או להביט מבחוץ דרך החלון או קיר הזכוכית, מעמידה את המבקר מול ההחלטה של הבחירה. הדימוי שלנו כלפי חוץ לעומת הפנימי.
הסאונד המרחף מעל הויזואלי, המשפטים של הסיפור בעברית ובאנגלית, מרחפים מעל הכל ובכניסתם בסדר, ללא סדר של שפה, כמו משלימים את תחושת השאלה העומדת בעינה ללא פתרונות.
העבודה מבקשת להתייחס למפגשים. קווים מטושטשים בין חלום למציאות, שחלומות, תשוקות ושקרים שאנו מספרים לעצמנו ולאחר; הפער בין אמת פנימית למוקרן החוצה; מה שאנחנו רוצים באמת ומה שאנחנו מסתירים.
בעידן של מדיה חברתית, התרחקות חברתית ו"שקרים חברתיים", מילצ'ן מעלה לפני השטח את התהייה באיזה מקום אדם מציב את עצמו בתוך מצב מזויף או לחילופין, האם אנחנו מייצרים מצב מזויף מתוך רצון להאמין בדימויינו המוחצן כאמת.
המרחק בין מציאות וחלום מיטשטש, מוסט ונפרד.
הצופה מוצא עצמו מתמודד עם ה מבט בקנה מידה גדול כאשר הוא עצמו משתקף בו.
המבט של הדמות המצולמת ומבטו של המבקר המתבונן, מתמזגים לשבריר רגע והופכים יחד למייצב זמני אישי של הצופה.