אלדד רפאלי, אמן, צלם ואוצר הידוע בתרומתו הרבה לשדה הצילום הישראלי ולהתפתחותו, עוסק בנסיון לחבר תבניות התבוננות מורכבות בצורות פעולה אמנותיות-צילומיות. הצלם ז'יל פרז כתב אודותיו: "אם תרצו לפגוש את אלדד באמת, יהיה עליכם לסייר בדבר העצום שמעבר, עולם שכמו צדו האפל של הירח: מעולם לא נראה! עולם המהווה אנטיתזה למקום החיוור הזה שאנו מכנים 'העולם שלנו'".[2]
גוף העבודות מוצג בתערוכה כאסמבלאז' המורכב מתצלומים תיעודיים של חיי הלילה בתל אביב (1997-1991), מתצלומים באור היום של מרחבי הטבע הנשגב (Sublime), מתצלומי פרגמנטים מתוך יצירות קלאסיות בעלות אספקט נוצרי דתי (2021-2018), ומעבודת הווידאו The Way to the High Mountain (2019). הכלאה היוצרת התבוננות חדשה, גשמית ורוחנית, כלפי מרחבי הזמן והמקום וכלפי טבעו של האדם בעולם ניהיליסטי אקזיסטנציאליסטי; בדידותו וכמיהתו התמידית לאהבה.
התצלומים של חיי הלילה בתל אביב בשנות ה-90 מתארים את הסצנות חסרות הרסן, המבטאות תרבות אקסטטית ורדיקלית לזמנה – מוסיקה אלקטרונית, פורקן וסחרור חושים בחסות עננת אלכוהול ואקסטזי[3], נראות פרובוקטיבית, סקס מזדמן וחיפוש עצמי. באותה עת, רפאלי הצעיר אינו בגדר מתעד בלבד אלא שותף פעיל בסצנת המועדונים, ביניהם ה"למון" וה"רוזלינדה". בשנת 1994 נפתח "אלנבי 58"[4] ובמהרה הופך למוקד תסיסה חברתית ותרבותית של אותה תקופה. מתקיימות בו הופעות של הדי-ג'ייז המובילים מחו"ל ולראשונה אף נוצר במועדון היתוך בין הקהל ההטרוסקסואלי לבין הקהילה הגאה. "אלנבי 58" ממקם את ישראל על מפת הקלאבינג העולמית וזוכה עם הזמן לכינוי "אומת הדאנס".
בתחביר לתצלומים אלו מוצגים תצלומי מרחבי הטבע הנשגב, הפראי. מרחבים מוארים שהינם בחזקת דימויים ארכיטיפיים הנוגעים בתת המודע הקולקטיבי, החוצים שכבות גיאולוגיות וצוללים אל מעמקי הנפש. עוצמתם האינסופית מעצימה את קטנותנו ואפסותנו האנושית.
אליהם מצטרפת צלע שלישית המציגה תצלומי אמנות רנסנסית, דימויים אסתטיים אוניברסליים מהנצרות, סמלים איקוניים, דמות ישו המת ומחוות תפילה – איזכורים לזמניות האדם (ממנטו מורי), לעימותו המתמיד בין היופי והמותרות הארציים לבין ציפייתו למוות, וכן להכרתו בכוח גדול הנעלם ממנו. הוא ההולך על שניים, במסעו הארצי מול גורלו, מבקש להגיע לאיזו פסגת הר שלאחריה רק תופיע פסגה גבוהה יותר.
נקודת מבטו הנוכחית של רפאלי מאפשרת התבוננות אחרת כלפי התצלומים הליליים של תל אביב בשנות ה-90 [5], ויצירת חיבורים אניגמטיים בין יום ללילה, בין קודש לחול, בין תיעודי למופשט. מֶחְבָּר שהינו בעל ממד הִיּוּלִי[6] הנקשר לנצחיות המקום, הזמן וטבע האדם. נראות המכילה מעבר לנגלה לעין.
נורית טל-טנא – אוצרת
[1]המונח Day for Night הוא גם שמו האנגלי של סרטו של פרנסואה טריפו La Nuit Americaine (הלילה האמריקני). השם בצרפתית מתייחס לאפקט שבו מצלמים בחוץ
ובאור היום בעזרת פילטרים ותת-חשיפה כדי ליצור אווירה לילית.
[2] ז'יל פרז, דרכי עובר נתיב אל משכנות הסבל, The way to the high mountain, אלדד רפאלי, תרגום לעברית: מרב זקס פורטל, עמוד 284.
[3] דורון חלוץ: "שנות ה-90 זכורות גם כעשור שבו חדר האקסטזי לתרבות ההמונים. האקסטזי לא היה סתם סם, אלא סממן דורי ("דור ה-e"), שתועד גם בספרים ובסרטים,
במוסיקה ובאופנה. להשגרת האקסטה בתפריט הבלייני היה חלק משמעותי בזינוק של חיי הלילה", מהדיסקו ועד האקסטה: קיצור תולדות הקרחנה בישראל, מוסף הארץ,
12.12.2008.
[4] מועדון "אלנבי 58", הוקם ב־1994 על ידי אורי שטרק ורל נדל. ימי חמישי במועדון הוקדשו להאוס עם הדי.ג'יי צ'ופי, ובימי שישי היו מסיבות הגייז של שירזי שנקראו
"פליירום", וב־1996 התחיל שירזי את סדרת המסיבות המכונות "אפטר פארטי". המקום נסגר בשנת 2000.
[5] תצלומי הלילה זיכו את הצלם ב"פרס האמן הצעיר", 1994. התצלומים הוצגו בתל-אביב – תיעוד זמני, תערוכה קבוצתית, מוזיאון ת"א לאמנות, 1994.
[6] ראשוני, קדמוֹן. בפילוסופיה היוונית חומֶר הִיּוּלִי הוא חומר קדמון שממנוּ נוצר העולם, מתוך אתר "האקדמיה ללשון העברית".